בשעת צהריים חמימה, מצאתי את עצמי בתוך אולם כנסים עצום בעיר קולומבוס שבמדינת ג'ורג'יה, ארה"ב. ישבתי שם כנציג צה"ל בקורס הקפטנים של צבא ארה"ב. ההרצאה הייתה משעממת באופן חריג, מה שגרם למחשבות שלי לנדוד הרחק משם, לישראל, לפלוגה, לחוויה הבלתי נשכחת שרק לפני כמה רגעים הסתיימה.
שנתיים פיקדתי על פלוגת הלוחמים "וומפיר אימפריה". שנתיים שבהן הפלוגה הייתה כל עולמי. שנתיים שבהן חווינו יחד, הלוחמים שתחתיי ואני, כישלונות מפוארים שעיטרו כותרות בעיתונים לצד הצלחות מזהירות, ופתאום, בבת אחת זה נגמר. 
"ומה עכשיו?" שאלתי, "השנים פשוט יעברו והזכרונות אט אט יתפוגגו?"
אני חייב לנצור את זה, חייב להחזיק את החוויה הזאת באיזושהי דרך שלא תברח. אני חייב לכתוב את זה.  
אחרי שההרצאה הסתיימה הלכתי לספרייה של הבסיס וחיפשתי ספרים שייתנו לי השראה לכתיבה. מצאתי מאות ספרים על חוויות הפיקוד שבמרכזם המלחמה והקרב, אבל לא מצאתי אף ספר שהשגרה במרכזו. ואז זה היכה בי:
אף אחד לא מספר את הסיפור שלנו. הסיפור על אתגרי הפיקוד העצומים שחווים המפקדים של הדור הזה, החבר'ה שהתגייסו לתוך עידן שקט ורגוע יחסית מבחינה ביטחונית. 
בספרי צבא קלאסיים המשימה היא במרכז והמפקד הוא הגיבור שהצליח לעמוד בה.
אבל מה אם נספר פעם אחת את הסיפור באופן אחר, כזה שמביא לקדמת הבמה את האדם, המפקד, הלב והראש שמאחורי ההחלטות שמתקבלות.
אז הנה הוא לפניכם - "הבדידות הנוראה הנפלאה הזאת" - הסיפור שלי. אמיתי לחלוטין. והלוואי שדרכו אצליח לספר את הסיפור שלנו: הסיפור על האנשים שמאחורי המפקדים.