top of page
קוראים ממליצים

זה לא ספר על מלחמות ואין בו תיאורי קרבות הרואיים. להפך, "הבדידות הנוראה הנפלאה הזאת" (הוצאת אוריון) מספר בעיקר על ימים של שגרה, ובכל זאת יש בו גיבור: עידו פיוטרקובסקי מסיר באומץ את שכפ"ץ המצ'ואיזם והגבריות שמצופה לעטות כל מפקד בצה"ל ועושה ניתוח לב פתוח בתנאי שדה: חשבון נפש כן ונוקב עם עצמו, עם המפקד הדווקאי והיודע-כל כביכול שהיה, עם היומרות המנופחות, עם העקשנות, עם המורעלות לצבא שמרעילה את הזוגיות שבבית. זה הסיפור שלא מסופר בספרים: של ההתמודדות הסיזיפית היום-יומית של מפקדים צעירים עם הבירוקרטיה הצבאית, עם המסורת היחידתית על פגמיה והאלימות שבה, עם חיילים דעתנים ומרדניים ובעיקר - עם הבדידות האכזרית של מקבל ההחלטות. 
זה ספר חובה לכל מי שמשרת ממש עכשיו כמפקד, למי שרוצה להיות כזה ולמי שהיה ועדיין לא מצא את הזמן או הכוח לעבד את מה שעבר. היה לי העונג לערוך אותו, מאחל לכם את העונג שבקריאה שלו.

(עמיר שינקמן, עורך ואיש קריאייטיב, 21.02.21)

סיימתי את הספר אתמול בערב, לא הצלחתי לעצור. מניח שהמון אומרים לך את זה... יש משהו במקום הפרפקציוניסטי והביקורתי כלפי עצמנו, שטבוע לנו ב- DNA בצורה שאני חושב שהצלחתי להתחבר אליה ולדבר עליה הן עם אחרים ובעיקר עם עצמי ממש כמו שהצלחת לעשות לי בספר הזה. 

זאת פאקינג התמודדות קשה ודורשת ויחד עם זה - מספקת בצורה שקשה לתאר. 

נגעת וכתבת בצורה מטורפת - התחברתי, הזדהיתי, צחקתי והייתי מתוסכל איתך המון. אבל בעיקר שמחתי מאוד עם התהליך והתובנות הסופר חדות ושנונות שתמיד היו לך. קראתי תוך כדי נסיעה, שנ"צ וארוחת שבת.. הרגשתי את רוני מהסיפור שלך כל הזמן מהצד. 

מעריץ על הפתיחות והחוכמת חיים שלך, שתדע שנגעת המון.

(ליבנה רוזנבלום, 20.02.21)

היי עידו, אני אלעד, בן 19, כרגע מסיים שנה במכינה קדם צבאית בתבור.

לפני כמה חודשים אמא שלי קנתה לי את הספר שלך באיזושהי אופטימיות שאולי סופסוף אקרא ספר (כבר 3 שנים בערך שלא סיימתי ספר כמו שצריך).

מהרגע שקראתי את העמודים הראשונים הייתי מרותק, ותוך פחות משבוע הספר נגמר.

חייב להגיד שזה בהחלט הספר הכי טוב והכי ענייני שקראתי, לא היה רגע של שעמום וחוסר התעניינות.

במכינה אנחנו מתעסקים המון בעניין הפיקוד - איך להיות מפקד יותר טוב וכו'... הספר שלך בהחלט העלה לי את המוטיבציה לפיקוד בענק.

(אלעד לוי, 04.06.21)

היי עידו, אני מצטערת להפריע במהלך החג אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת לכתוב לך על הספר הפשוט מדהים שלך!! 

לא הרבה ספרים מלהיבים ומרגשים אותי, אבל שלך ללא ספק אחד מהם. 

אני משרתת כמפקדת בחיל האוויר, ועם כל השוני מפלוגה בשריון, הסיפורים מאוד מזכירים לי את הפלוגה שלי ואני מוצאת את עצמי מזהה בכל פרק ופרק. 

אני כל כך נהנית לקרוא ובעיקר לומדת המון על פיקוד. מההתלבטויות, מהתמודדות ומההחלטות שלך כמפקד דאז. 

תודה רבה על הספר!!!!

(נועה מאור, 31.03.21)

סיימתי את הספר אתמול בלילה, לתדהמת ספר אחר שיושב לי על השידה כבר שלושה חודשים.. מעבר לזה שהיה כיף לקרוא, הספר עורר אצלי מחשבה על החיים באופן כללי וגם הזדהות צבאית על השגרה ההזויה, שקלטתי שלמרות שרוב הסביבה החברתית שלי בילתה בה איזה 3-5 שנים בערך, פשוט נמנעים מלהתעסק בה. 

נראה לי שמה שאהבתי במיוחד הוא שהרגשתי שהספר מדבר 100% על חוויה צבאית אבל השפה והניתוח הם 'אזרחיים' וזה אפשר לי להתחבר לחוויות גם מהמקום העכשווי ולא בביטול של 'זה כבר לא שייך' שבדרך כלל פוגש אותי במחשבות האלה. 

אז תודה, על ההצצה לחוויה שלך ותודה על ההזדמנות להיזכר בחוויה שלי, ממקום של לחייך על רגעים שזכורים לטובה, אבל יותר חשוב להיזכר גם בכישלונות בקצת יותר חמלה.

(אייל יוסוב, 24.02.21)

החוויה של קריאת הספר "הבדידות הנוראה הנפלאה הזו" היתה מאוד משונה.

הקריאה היתה מאוד מהנה וזורמת, והתוכן ממש מרתק, אבל אחת לחמישה-שישה עמודים לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי "איזה קטע, כל זה של עידו, בן הדוד הצעיר שלי. איפה הוא ואיפה אני". 

אז לפני שאני מתחיל להשתפך פה בתועפות הערצה לעידו פיוטרקובסקי המדהים, שאמנם צעיר ממני ב-9 שנים אבל כמעט בכל מובן אחר עקף אותי מזמן בסיבוב, נגיד כמה מילים על הספר, תאמינו לי שהוא לגמרי שווה את זה.

קודם כל זה ספר על צבא. עידו בטח יחשוב שזה אחלה ספר לקצינים, אבל כחפ"ש (חייל פשוט) מדופלם תרשו לי להעיר שזה יכול להיות גם ספר מעולה לחפ"שים. 

פעם, כשעוד עשיתי מילואים אחד הקצינים אצלנו קיבל העלאה בדרגה במהלך איזה אימון בצאלים. את הדרגות החדשות הוא קיבל מאיזה קודקוד חשוב, בנוכחות קצינים בלבד, ויחד עם הדרגות הוא קיבל גם שני ספרים במתנה, שהתבררו כשני עותקים של אותו ספר בדיוק, "אנשים תחת אש". מאחר שנטייתי לקריאה ולחפרנות היתה מוכרת לאותו קצין, הוא הותיר אצלו עותק אחד ואת השני הפקיד בידי בתוספת המשימה: "תקרא את הספר עד המילואים הבאים, ואז תתקצר לי אותו". החלק הראשון של המשימה מולא בהצלחה, השני קצת פחות. הנקודה היא שהספר, כמו מרבית הספרות העוסקת בצבא, דן מטבע הדברים במה שקורה במלחמה. זה טבעי ונחוץ, שהרי מה תפקידו של צבא - אם לא מלחמה? דא עקא שבפועל, חייל ממוצע חווה אירוע מלחמתי גדול אחד עד שניים במסגרת שירות סדיר + מילואים, לא יותר. על מה שקורה בכל החודשים והשנים שאינם מלחמה כמעט איש איננו כותב. 

חוץ מעידו כמובן.

הספר של עידו מזקק שורה ארוכה של תובנות בעלות ערך רב בנוגע לאתגר של השגרה הצבאית, ולקשיים שהיא מציבה, תובנות שכל חייל יכול למצוא בהן ערך, גם אם לא עשה את השגיאה המכונה "קורס קצינים"

וממש באותה מידה הספר הוא בכלל לא ספר על צבא. הספר של עידו הוא קודם כל ספר על מנהיגות, על האתגר העצום בלהנהיג ועל הקושי, ובעיקר הבדידות האיומה, של המנהיג. זה גם ספר על זוגיות, גם אם עיקר התובנות בתחום הזה צומחות בו על דרך השלילה. זה ספר על האופן שבו מניעים תהליכים, והאופן שבו חוסמים אותם. זה ספר על הדרך להצמיח אנשים, או חס וחלילה לכבות אותם. כי עד כמה שהצבא הוא באמת סוג של יקום מקביל, חוקי הפיזיקה, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה אינם שונים בו. אנשים הם אותם אנשים גם במדי זית. 
לפעמים קצת יותר עייפים ורצוצים, לפעמים קצת פחות מבוגרים ומנוסים. 

אבל בסוף, כפי שמעיד שמו, זהו בראש ובראשונה ספר על בדידות.
החוויה הקיומית הזו שמאתגרת אותנו, מקשה עלינו, מקטינה אותנו ואחר כך מצמיחה אותנו. החוויה שכולנו מכירים אותה ברגעים מסוימים אבל אנחנו ממעטים מאוד לדבר אותה, מכל מיני טעמים. 
ובשביל להבין מה מצא בה עידו, מה הוא למד ממנה ולהיכן היא לקחה אותו, תיאלצו, כמוני, לקרוא את כל הספר...

(שלמה פיוטרקובסקי, עיתונאי (מקור ראשון, ידיעות אחרונות), 27.04.21)

אלעד לוי
ליבנה רוזנבלום

הספר שלך נפלא. הכנות שלך פורצת גבולות והספר דורש תרגום לעוד שפות. אתה מתאר את ההתרחשויות והמחשבות שלך בכתיבה איכותית כל כך שעוררה בי השראה, גם בלי להיות בכיסא המ״פ. 

תיארת מכתב ששלחת בתעוזה למאו"ג והשגת את המטרות שלך דרכו והתחושה שלי בסיום הספר היא שהספר הוא למעשה מכתב נוסף שכתבת לקהל רחב ומשמעותי הרבה יותר מצה״ל והשיריון, שיש בו קריאה מאוד חזקה למפקדים ולאנשים מסורים ואכפתיים בכלל לדעת ולתעדף את הזוגיות בצורה נכונה - וזה מסר מהדהד מאוד בעיקר בזכות הנכונות שלך לכתוב לפרטי פרטים את התחושות שלך מול רוני. 

התחושות האלו, שבטוח הרבה מקבילים ובעלי תפקידים חשים, והתמלול שנתת להם, הם יצירת מופת ממש, שמקומה בפנתיאון הבינלאומי מובטח.

(רעי רוזנבלום, 21.02.21)

אהלן עידו. לא יצא לנו להכיר אישית לצערי. 
קראתי את הספר שלך מספר פעמים וכמוני גם לוחמים במחלקה שלי.

אני מפקד מחלקה בפלוגת מלכות חרמון, גדוד 77, וביום ראשון הפעלנו "מעבר משגרה לחירום" (מעשג"ח) וירדנו מרמת הגולן לרצועת עזה. 

הגישה הפיקודית שלנו מאוד דומה ולמדתי מהספר המון. למען האמת בדיוק בשבוע שעבר דיברתי עם חייל על איך המחלקה שלנו, כמו הפלוגה שעליה סיפרת, חווה עליות וירידות...

בנושא המעשג״ח - פעלנו בדיוק כמו שהמלצת בספר, אגרנו ציוד לחירום במשך שבועות - מאיזולירבנד דרך טבעות זחל ועד ספרי שמן וקונטקט. אפילו מטענים לשקע זרקור יש לנו. ביום שהגיע המעשג״ח, כמו בספר, הוקפצנו מרגילה והחיילים ראו את התיקי כוננות והטנקים פעם ראשונה בעזה. אבל כל מה שנשאר היה לסדר את התיקים בתוך הטנק להדליק סיגריה ולצאת לדרך.

אז תודה על הכיוון שנתת לנו, הכל הוכיח את עצמו. 
אנחנו כאן מוכנים לכל משימה ושמחים על הזכות להיות חלק.

שלך, ברעות שריונאים.

(ידי כהן, 14.05.21)

חייב לשתף אותך שאני בימים האחרונים קורא את הספר שלך ואני מרגיש כאילו אני חווה את תקופת המ''פ פעם נוספת... אחרי השחרור לא תמיד קל לעבד את מה שחוויתי בעשור האחרון, והכתיבה שלך פשוט סוחפת ומדויקת שלא יכולתי לבקש משהו יותר נכון.

התקשרתי לכמה מ''מים שלי שעכשיו בקורס מ''פים והמלצתי להם על הספר.

(בנימין מאמו, 08.03.21)

אני חייב לספר לך שהמילים שלך הן תרפיה לנפש.

מעבר ליכולת הוורבלית שלא מפתיעה אף אחד, תיאור מדויק של התחושות שאני חווה לאורך התפקידים.

חצי השנה האחרונה, שכללה בתוכה הפעלה ארוכה בתע״מ לבנון, חילוף בעלי תפקידים בפלוגה וההתמודדות עם מפקדים חדשים ופלוגה חדשה... בגדול סיר לחץ אחד גדול שגרם לי להזניח את כל הדברים שחשובים לי- בסובבים אותי ובעצמי. 

מרגיש שהקריאה עוזרת לי לעבד מעט את החוויה וגורמת לי להטיל ספק בדפוס הפעולה שלי כמפקד, אבל בעיקר כעומר. 
אני מבין שיש עוד אנשים מיוחדים, שחווים את בדידות המפקד ואת הטירוף הזה שנע בין הרצון להצליח ולנהל פלוגה מצויינת, לבין הקושי האישי בשירות, ובעיקר בהתמודדות מול עצמי. 

הביקורת העצמית מלווה אותי לאורך השירות, והופכת את הכל למלחמה הישרדותית. 
הכל קריטי, זו הצלחה מסחררת או כשלון חרוץ.
אני חושב שמרגע הכניסה לתפקיד סמ״פ, זה מושלך אצלי כלפי הפלוגה באופן ישיר. עיסוק ישיר במשמעת, בשינוי הנורמות הפסולות והערות לקצינים ולחיילים שהפכו את רוח הפלוגה לחלשה, כזו שבה החיילים מפחדים ממני ומהמ״פ. 
בזכות הספר אני מצליח לראות צד נוסף, את הצורך ברתימת הסגל דרך הדברים שהם חשובים- אך לא הכי חשובים.

(עומר סקורניק, 20.02.21)

אני חושב שאין משפט שמתאר בצורה טובה יותר את חווית הפיקוד הקרבי בשגרה בצה"ל - בדידות נוראה כל כך אך עם זאת נפלאה. 

מורכבות שקשה להבין מבחוץ. לא סיפורי גבורה מסמרי שיער אלא התמודדות יום יומית עם עצמנו ועם הבחירות שלנו. 

מצאתי בספר הנהדר והקולח הזה מעבר לזכרונות ותהיות על שהיה בעבר, גם נקודות שרלוונטיות לכל מקרה של הובלה ומנהיגות צבאית או אזרחית. על תפקידו של מנהיג ועל הבחירות המורכבות שבדרך.

מעבר להנאה, הספר גם עזר לי לעשות עיבוד לאזרחות לנקודות מנהיגות שמעט זנחתי בהיותן "צבאיות".

מומלץ, מהנה, מחדד. ותודה לעידו שזיקק את החוויות של רבים מאיתנו למילים.

(ליאור סלע, מנהל מכינת רבין אורנים, 13.03.21)

אני מוצא את עצמי בעיצומו של לילה לבן בזכות הספר שלך.

בתור מנהל צעיר ודל ניסיון, אני מגלה שהאתגרים המקצועיים והנפשיים בחיים האזרחיים לא שונים במיוחד מאלה של מ"פ (או מפקד בכלל) בצבא. 

אני לצערי לא הייתי קצין בצבא אבל בהחלט מתחבר לכל כך הרבה סיטואציות שחווית..

בעיני זהו ספר מומלץ לכל מנהל בכיר או זוטר באשר הוא.

(רועי בן תורה, 20.02.21)

עומר סקורניק

ספר הניהול הטוב ביותר שקראתי בימי חיי... ואני בכלל לא קורא ספרי ניהול, לא מתחבר למנכ״לי חברות על או מאמני קבוצות צמרת, לא מכיר את עולמם ולא מתחבר ללבטים שלהם.

נתקלתי בספר בדף פייסבוק כלשהוא וישר הזמנתי אותו. 

עידו הוא מ״פ טנקים, אח לנשק, צעיר ממני בשלושים שנה, טנקים לגמרי אחרים אבל טנקיסט כמוני, מדבר בשפה שאני מכיר, אותן חוויות ודילמות כחייל וכמפקד וזה מה שעניין אותי, חוויות של מפקד פלוגת טנקים בשגרה שוחקת, בלי תיאורי קרבות וגבורה, חיי יום-יום בפלוגת טנקים מבצעית, זה מה שציפיתי למצוא בספר.

וזה אכן מה שמצאתי, אבל עידו למעשה מספר את סיפור הפיקוד שלו על הפלוגה רק כרקע, כתירוץ על מנת לפרוס בפני את חזונו ותפיסת עולמו, איך לנהל/לפקד על קבוצת אנשים, לרתום אותם לחזון הזה, להפוך אותם ללוחמים/אנשים טובים יותר.

עידו לא מוותר לעצמו והוא פורס בפנינו את הלבטים, ההצלחות וחשוב מכל ללא רחמים עצמיים הוא מתאר בפירוט את כשלונותיו בדרך להצלחה, ורק בעזרת ניתוח באיזמל חד תוך ביקורת עצמית נוקבת של הכשלונות הוא מגיע לתובנות החשובות, איך להגיע ליעד שהתווה לעצמו.

אז אם אתה טנקיסט (לא משנה בן כמה אתה, כי הרי פעם טנקיסט, תמיד טנקיסט), או אם אתה מנהל/מפקד של קבוצת אנשים עם חזון משותף ורוצה ללמוד איך עושים זאת- זה הספר הראשון שאת.ה צריך שיהיה על השידה שלך.

10 בסולם עדו,
רוצו להזמין.

(עידו רז, 27.02.21)

בדרך כלל אני לא נוהג לפרסם "דברים רציניים", אני סתם בחור שאוהב לעשות כיף ודואג לפרסם את זה (בעיקר בשביל שתקנאו..) אבל יש דברים שאי אפשר לדלג עליהם ואחד מהם זה הספר "הבדידות הנוראה הנפלאה הזאת" של עידו פיוטרקובסקי.

בספר עידו (שהיה מ"פ שלי בקורס קציני שריון ואחד האנשים שאני יותר מעריך) מספר על החוויות שלו בתור מפקד פלוגת 'ומפיר אימפריה' ומתאר בו דווקא את האירועים האפורים היומיומיים האלה שאנחנו בד"כ לא זוכרים.

הספר הצליח לקלוע להרבה דברים שאני חוויתי בתור מפקד, בעיקר את הבדידות שעד כמה שהיא נוראה, היא באותה מידה נפלאה...

תחושת הבדידות הזאת חזרה ושבה במהלך השירות פעמים רבות, למזלי היו שם תמיד אנשים שעזרו להפיג אותה גם אם במעט. חוויתי לא מעט אכזבות, בעיקר מעצמי, ולא מעט הצלחות בעיקר מהסובבים אותי. בסופו של דבר רוב הזמן נהנתי והיה כיף, אבל תמיד בפינה בלב נשארה התחושה הזאת.

הספר עזר לי להבין את התחושות והרגשות שחוויתי בפיקוד ולדעת שאני לא לבד, שגם אחרים הרגישו את מה שהרגשתי, שהבדידות נוראה אבל גם נפלאה.

אז אם גם אתם אלו שמרגישים עכשיו את עול הפיקוד או שסתם מעניין אותם לדעת מה עבר על המפקד שלכם - לכו תקראו את הספר הזה.

(אלנתן לזר, 20.02.21)

הספר פשוט מפחיד אותי בכמה שאני מצליח להזדהות. 

כל מילה פשוט יושבת בול על הכניסה שלי לתפקיד..

אני תופס את עצמי מחייך על זכרונות רעים וטובים שחוויתי בכניסה שלי לתפקיד.

משהו בשירות מנע ממני לפתוח ספר ולקרוא, העלבון לאינטיליגנציה בדמות השיחות השטחיות והכמיהה הגדולה לצאת חמשוש, קצת גרמו לקהות חושים, לרמה של פחד שלא אחזור להיות ה"אביתר" של לפני הצבא- של המכינה, זה שמלא בכוח ובעשייה וער לסביבה. ועכשיו אני מונע מעצמי לבלוע את הספר בישיבה כדי להשאיר עוד קצת להמשך, לשבתות קשות בין סגרים של קורונה או איזה מפלט..
אז עד ליום שנוכל למחוק קוקיס כמו במחשב אני אקרא לאט לאט, מבסוט על כל שביב של מילה שמתחבר לי לזיכרון.
ושוב אגיד לך תודה על היכולת להסתכל על הפיקוד בעודי חווה אותו בדרך קצת אחרת, פחות כועסת על הצבא וכל מה שהוא לקח ממני, אלא קצת להגיד תודה על מה שהוא עזר לי להרוויח.

(אביתר מרגלית, 18.02.21)

bottom of page