זה לא ספר על מלחמות ואין בו תיאורי קרבות הרואיים. להפך, "הבדידות הנוראה הנפלאה הזאת" (הוצאת אוריון) מספר בעיקר על ימים של שגרה, ובכל זאת יש בו גיבור: עידו פיוטרקובסקי מסיר באומץ את שכפ"ץ המצ'ואיזם והגבריות שמצופה לעטות כל מפקד בצה"ל ועושה ניתוח לב פתוח בתנאי שדה: חשבון נפש כן ונוקב עם עצמו, עם המפקד הדווקאי והיודע-כל כביכול שהיה, עם היומרות המנופחות, עם העקשנות, עם המורעלות לצבא שמרעילה את הזוגיות שבבית. זה הסיפור שלא מסופר בספרים: של ההתמודדות הסיזיפית היום-יומית של מפקדים צעירים עם הבירוקרטיה הצבאית, עם המסורת היחידתית על פגמיה והאלימות שבה, עם חיילים דעתנים ומרדניים ובעיקר - עם הבדידות האכזרית של מקבל ההחלטות. 
זה ספר חובה לכל מי שמשרת ממש עכשיו כמפקד, למי שרוצה להיות כזה ולמי שהיה ועדיין לא מצא את הזמן או הכוח לעבד את מה שעבר. היה לי העונג לערוך אותו, מאחל לכם את העונג שבקריאה שלו.

סיימתי את הספר אתמול בערב, לא הצלחתי לעצור. מניח שהמון אומרים לך את זה... יש משהו במקום הפרפקציוניסטי והביקורתי כלפי עצמנו, שטבוע לנו ב- DNA בצורה שאני חושב שהצלחתי להתחבר אליה ולדבר עליה הן עם אחרים ובעיקר עם עצמי ממש כמו שהצלחת לעשות לי בספר הזה. 

זאת פאקינג התמודדות קשה ודורשת ויחד עם זה - מספקת בצורה שקשה לתאר. 

נגעת וכתבת בצורה מטורפת - התחברתי, הזדהיתי, צחקתי והייתי מתוסכל איתך המון. אבל בעיקר שמחתי מאוד עם התהליך והתובנות הסופר חדות ושנונות שתמיד היו לך. קראתי תוך כדי נסיעה, שנ"צ וארוחת שבת.. הרגשתי את רוני מהסיפור שלך כל הזמן מהצד. 

מעריץ על הפתיחות והחוכמת חיים שלך, שתדע שנגעת המון.

היי עידו, אני אלעד, בן 19, כרגע מסיים שנה במכינה קדם צבאית בתבור.

לפני כמה חודשים אמא שלי קנתה לי את הספר שלך באיזושהי אופטימיות שאולי סופסוף אקרא ספר (כבר 3 שנים בערך שלא סיימתי ספר כמו שצריך).

מהרגע שקראתי את העמודים הראשונים הייתי מרותק, ותוך פחות משבוע הספר נגמר.

חייב להגיד שזה בהחלט הספר הכי טוב והכי ענייני שקראתי, לא היה רגע של שעמום וחוסר התעניינות.

במכינה אנחנו מתעסקים המון בעניין הפיקוד - איך להיות מפקד יותר טוב וכו'... הספר שלך בהחלט העלה לי את המוטיבציה לפיקוד בענק.

היי עידו, אני מצטערת להפריע במהלך החג אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת לכתוב לך על הספר הפשוט מדהים שלך!! 

לא הרבה ספרים מלהיבים ומרגשים אותי, אבל שלך ללא ספק אחד מהם. 

אני משרתת כמפקדת בחיל האוויר, ועם כל השוני מפלוגה בשריון, הסיפורים מאוד מזכירים לי את הפלוגה שלי ואני מוצאת את עצמי מזהה בכל פרק ופרק. 

אני כל כך נהנית לקרוא ובעיקר לומדת המון על פיקוד. מההתלבטויות, מהתמודדות ומההחלטות שלך כמפקד דאז. 

תודה רבה על הספר!!!!

סיימתי את הספר אתמול בלילה, לתדהמת ספר אחר שיושב לי על השידה כבר שלושה חודשים.. מעבר לזה שהיה כיף לקרוא, הספר עורר אצלי מחשבה על החיים באופן כללי וגם הזדהות צבאית על השגרה ההזויה, שקלטתי שלמרות שרוב הסביבה החברתית שלי בילתה בה איזה 3-5 שנים בערך, פשוט נמנעים מלהתעסק בה. 

נראה לי שמה שאהבתי במיוחד הוא שהרגשתי שהספר מדבר 100% על חוויה צבאית אבל השפה והניתוח הם 'אזרחיים' וזה אפשר לי להתחבר לחוויות גם מהמקום העכשווי ולא בביטול של 'זה כבר לא שייך' שבדרך כלל פוגש אותי במחשבות האלה. 

אז תודה, על ההצצה לחוויה שלך ותודה על ההזדמנות להיזכר בחוויה שלי, ממקום של לחייך על רגעים שזכורים לטובה, אבל יותר חשוב להיזכר גם בכישלונות בקצת יותר חמלה.

החוויה של קריאת הספר "הבדידות הנוראה הנפלאה הזו" היתה מאוד משונה.

הקריאה היתה מאוד מהנה וזורמת, והתוכן ממש מרתק, אבל אחת לחמישה-שישה עמודים לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי "איזה קטע, כל זה של עידו, בן הדוד הצעיר שלי. איפה הוא ואיפה אני". 

אז לפני שאני מתחיל להשתפך פה בתועפות הערצה לעידו פיוטרקובסקי המדהים, שאמנם צעיר ממני ב-9 שנים אבל כמעט בכל מובן אחר עקף אותי מזמן בסיבוב, נגיד כמה מילים על הספר, תאמינו לי שהוא לגמרי שווה את זה.

קודם כל זה ספר על צבא. עידו בטח יחשוב שזה אחלה ספר לקצינים, אבל כחפ"ש (חייל פשוט) מדופלם תרשו לי להעיר שזה יכול להיות גם ספר מעולה לחפ"שים. 

פעם, כשעוד עשיתי מילואים אחד הקצינים אצלנו קיבל העלאה בדרגה במהלך איזה אימון בצאלים. את הדרגות החדשות הוא קיבל מאיזה קודקוד חשוב, בנוכחות קצינים בלבד, ויחד עם הדרגות הוא קיבל גם שני ספרים במתנה, שהתבררו כשני עותקים של אותו ספר בדיוק, "אנשים תחת אש". מאחר שנטייתי לקריאה ולחפרנות היתה מוכרת לאותו קצין, הוא הותיר אצלו עותק אחד ואת השני הפקיד בידי בתוספת המשימה: "תקרא את הספר עד המילואים הבאים, ואז תתקצר לי אותו". החלק הראשון של המשימה מולא בהצלחה, השני קצת פחות. הנקודה היא שהספר, כמו מרבית הספרות העוסקת בצבא, דן מטבע הדברים במה שקורה במלחמה. זה טבעי ונחוץ, שהרי מה תפקידו של צבא - אם לא מלחמה? דא עקא שבפועל, חייל ממוצע חווה אירוע מלחמתי גדול אחד עד שניים במסגרת שירות סדיר + מילואים, לא יותר. על מה שקורה בכל החודשים והשנים שאינם מלחמה כמעט איש איננו כותב. 

חוץ מעידו כמובן.

הספר של עידו מזקק שורה ארוכה של תובנות בעלות ערך רב בנוגע לאתגר של השגרה הצבאית, ולקשיים שהיא מציבה, תובנות שכל חייל יכול למצוא בהן ערך, גם אם לא עשה את השגיאה המכונה "קורס קצינים"

וממש באותה מידה הספר הוא בכלל לא ספר על צבא. הספר של עידו הוא קודם כל ספר על מנהיגות, על האתגר העצום בלהנהיג ועל הקושי, ובעיקר הבדידות האיומה, של המנהיג. זה גם ספר על זוגיות, גם אם עיקר התובנות בתחום הזה צומחות בו על דרך השלילה. זה ספר על האופן שבו מניעים תהליכים, והאופן שבו חוסמים אותם. זה ספר על הדרך להצמיח אנשים, או חס וחלילה לכבות אותם. כי עד כמה שהצבא הוא באמת סוג של יקום מקביל, חוקי הפיזיקה, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה אינם שונים בו. אנשים הם אותם אנשים גם במדי זית. 
לפעמים קצת יותר עייפים ורצוצים, לפעמים קצת פחות מבוגרים ומנוסים. 

אבל בסוף, כפי שמעיד שמו, זהו בראש ובראשונה ספר על בדידות.
החוויה הקיומית הזו שמאתגרת אותנו, מקשה עלינו, מקטינה אותנו ואחר כך מצמיחה אותנו. החוויה שכולנו מכירים אותה ברגעים מסוימים אבל אנחנו ממעטים מאוד לדבר אותה, מכל מיני טעמים. 
ובשביל להבין מה מצא בה עידו, מה הוא למד ממנה ולהיכן היא לקחה אותו, תיאלצו, כמוני, לקרוא את כל הספר...